טוב מראה עיניים

עמוד הבית

  • הסרת מטא-דאטא מתמונות באייפון

    רן בר-זיק כתב לאחרונה על הסכנות שבמידע המצורף לתמונות שאנחנו מצלמים, כמו למשל המיקום. כשאנחנו משתפים את התמונה, המידע הזה מטייל יחד איתה, ולמרות שלא רואים אותו על המסך, ממש קל לחלץ אותו ולחשוף פרטים שאולי היינו מעדיפים שיוסתרו.

    כמו שרן מסביר, כדי להוריד מטא-דאטה מתמונה שנמצאת על המחשב, יש כלים כמו exiftool ו jpegtran. אבל רובנו מצלמים את התמונות בטלפון, וגם משתפים אותן משם. אז איך מסלקים מטא-דאטא מהתמונה בלי להעביר אותה קודם מהטלפון למחשב?

    הנה הסבר איך עושים את זה באייפון:

    משתמשים בכלי הקיצורים (shortcuts). זה כלי שמאפשר לנו לתכנת סדרת פעולות על הטלפון ול״נגן״ אותה שוב בלחיצה אחת. כך נתכנת אותו:

    1. הכלי מגיע מותקן באייפון סטנדרטי. פותחים אותו בעזרת לחיצה על האייקון
    2. לוחצים על סימן ה״פלוס״ למעלה כדי להוסיף סדרה חדשה של פעולות:
    3. בוחרים בפעולה "select photos" (ואם שפת הטלפון היא עברית אז זה נקרא ״בחר תמונות״). זה אומר שאנחנו נראה את מסך הבחירה המוכר בגלריה של האייפון, ושם נבחר את התמונות שאנחנו רוצים לנקות. יש הרבה פעולות לבחור מהן, אז אפשר להשתמש בחיפוש כדי למצוא את הפעולה.
    4. הפעולה הבאה נקראת convert image (״המר את״). נבחר להמיר אותם לפורמט JPEG (הנפוץ ביותר).
    5. ועכשיו לחלק החשוב – נפתח את התפריט בחץ שליד המילה JPEG. ושם באופציה ״preserve metadata" (ובעברית ״שמור מטא-נתונים״) נסמן ״לא״. כלומר התמונה לאחר ההמרה לא תכיל מטא-דאטא.
    1. הפעולה האחרונה היא share (״שיתוף״). זה יפתח את מסך השיתוף המוכר של הטלפון, ובו בוחרים מדיה חברתית לשלוח אליה את התמונה (ולמי שמעדיף, אפשר גם לשמור לגלריה, לשלוח במייל, וכולי וכולי).

    3. כך הסדרה המתוכנתת אמורה להיראות:

    זהו. מעכשיו, כשרוצים לשתף תמונה נקיה תמונה, נכנסים ל״קיצורים״, לוחצים על הסמליל שמסומן convert image (או שם אחר שבחרתם). ואז הטלפון יציג את הגלריה שלכם עם אפשרות לסמן תמונות. ולאחר שתבחרו את התמונה, יופיע מסך השיתוף המוכר.

    מקווה שעזרתי, ותשמרו על עצמכם שם ברשת!

  • למה הפרות בסעודיה אוכלות אספסת שגדלה בכלל באריזונה?

    למה הפרות בסעודיה אוכלות אספסת שגדלה בכלל באריזונה? סיפור על הפאדיחה של נחלת הכלל שמתפרשת על שתי יבשות.


    
כן, יש בסעודיה גידול בקר. הם קיבלו את הידע מהאמריקאים בשנות ה-40, יחד עם הידע לאיתור ושאיבת נפט. ויש להם חוות לא קטנות. כי, אתם יודעים, אי אפשר לשתות נפט. וגם כי המלך אוהב סטייקים. אבל עם השנים, מאגר מי התהום ששימש לחקלאות הדלדל, ואפילו הסעודים לא רוצים להשתמש בהתפלה בשביל לגדל יבולים.

    אז הם הולכים וחוכרים שדות לגידול מספוא באריזונה. באריזונה האספסת גדלה מהר ואז קוצרים ומעמיסים אותה על אוניות ששטות לסעודיה. ומאיפה המים באריזונה? או. שם הכלל הוא שאם האדמה שלך, אז גם מה שתחתיה שלך, ומותר לך לחפור באר ולשאוב מי תהום ללא הגבלה. אז החקלאים האמריקאים, שבמקור בכלל דחפו לעידוד המדיניות של ״שאוב ככל יכולתך״, עכשיו מגלים שבארות המים שלהם יבשו, כי מפלס מי התהום ירד (לך תתחרה בסעודי מי יכול לקדוח יותר עמוק באדמה).

    איך אומרים? ״ויקום המלפפון ויכה את הגנן״. אז נהיה עניין גדול והוא היה במוקד של מערכת הבחירות למושל אריזונה, והמושלת החדשה פועלת לתקן את העיוות והסעודים יאלצו למצוא דרך אחרת להאכיל את הפרות שלהם.

    יש בסיפור הזה הרבה היבטים – חקלאות, תחבורה, קיימות, שיתוף ידע. אני אוהב את ההיבט של העקרון הכלכלי שנקרא ״הטרגדיה של המשאב המשותף״. אם מחלקים משהו בחינם (או במחיר נמוך מדי), אז האינטרס של כל משתמש הוא לצרוך כמה שיותר, ובסופו של דבר המשאב מתכלה וכולם מפסידים. מה שמיוחד בדוגמה הזאת היא שהמשאב (מים וקרקע חקלאית) מתפרש על שתי יבשות – אמריקה ואסיה. ואפשר גם לומר שהמשאב המשותף הוא נפט, שכרגע הוא זול מדי ומאפשר לשנע מספוא בין שני מקומות שאין שום הגיון לשנע ביניהם מספוא.

    ודבר אחרון – השם של התופעה באנגלית הוא ״tragedy of the commons״. וה״קומונס״ המדובר הם שטחי מרעה כפריים באנגליה, שם הרועים יכלו לשחרר את הכבשים, אבל גילו שאם כל אחד מגדיל את העדר שלו כדי להרוויח יותר, בסופו של דבר העשב נגמר ולא מתחדש. יענו השלמנו מעגל מלא.

    מקור:
    פרק בפריקונומיקס בשם ״מים, מים בכל מקום״

  • קנסות ומחיר הרכב

    ביום 3.8.2023 אודי עציון כתב בוואלה על הקשר בין קנסות על נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית ובין מחיר הרכב. ההשערה היא שעבור בעלי רכבים יקרים יותר, הקנס הכספי על נסיעה לא-חוקית הוא פחות משמעותי ולכן הם נוטים יותר לזלזל בתקנות. בכתבה יש נתוני קנסות, שהופקו על-ידי המשטרה לבקשת גלעד ליפשיץ מהקליניקה לחופש המידע. הם מושווים לנתח השוק של היצרנים, בהתאמה.

    אם אנחנו רוצים לשאול ״בהנתן כלי רכב שאנחנו רואים על הכביש, כמה שכיח יהיה קנס תנועה לרכב של אותו היצרן״, אז נתח השוק הוא קירוב טוב. אבל אפשר לדייק יותר. יש מכוניות שנוסעות הרבה ויש כאלו שנוסעות מעט. בעבר כבר בדקנו וראינו שיש שונות גדולה בין היצרנים. לכן קירוב טוב יותר לשאלה ״מה ההסתברות שנראה רכב של יצרן נתון״ יתקבל אם נתחשב בקילומטרג׳ של רכבים מאותו הסוג. את הקילומטרג׳ אפשר למצוא בנתוני משרד התחבורה, והוא נרשם בזמן מבחן הרישוי (״טסט״). השתמשתי בנתונים של רכבים משנתון 2019, מכיוון שרכבים פרטיים פטורים ממבחן למשך שלוש שנים ואין נתונים לגביהם. לכל מכונית חושב קילומטרג׳ ממוצע ליום נהיגה (לפי מספר הימים שעברו ממועד העלייה לכביש ועד לטסט), ולכל יצרן סוכמו כל הקילומטרים.

    אני עוצר פה להדגשה: סכום, ולא ממוצע. כלומר שיש הטייה ליצרנים שמוכרים יותר מכוניות בישראל. וזה מייצג במדויק את ההגדרה של ״ההסתברות לראות רכב מיצרן נתון על הכביש״. בראש הרשימה יש את יונדאי וטויוטה הפופולריים, ובתחתיתה את וולבו ואת סוזוקי. מרצדס ובמוו, למקרה שאתם מתעניינים, במקום טוב באמצע.

    לגבי מחירי המכוניות, גם כאן יש לנו נתונים של משרד התחבורה, והם מחיר המחירון של הדגם כפי שנמסרו על-ידי היבואן. השתמשתי במחירים של דגמי 2022, וגם כאן הם משוקללים לפי השכיחות על הכביש. לדוגמא: אם ליצרן מסוים יש שני דגמים. דגם עממי במחיר 100 אלף שקל, וממנו נמכרו 1000 יחידות, ועוד דגם יוקרתי במחיר מיליון שקל, ממנו נמכרו 10 יחידות, אז המחיר הממוצע יהיה קצת פחות מ-110 אלף שקל, כלומר בהטיה לכיוון הדגם שנמכר יותר.

    בשיטה הזאת, בראש הרשימה מופיעות מרצדס (505 אלף ש״ח בממוצע), במוו (415 אלף), אאודי (343 אלף) ולקסוס (315 אלף). בתחתית יש את פיאט (147 אלף) וקיה (134 אלף).

    עכשיו סוף סוף אפשר לשאול את השאלה: כשמנרמלים את מספר הקנסות לק״מ נסיעה על הכביש, מה ההבדל בין היצרנים היקרים ובין הזולים? תשובה ראשונה נקבל בצורה ויזואלית, בגרף פיזור:

    אז העין בהחלט תופסת את היצרנים היקרים בצד ימין, שלהם מספר קנסות גבוה. אבל אולי זו רק אשליה אופטית, ועיקר המשקל הוא בעצם בפינה השמאלית? מה אומרת הסטטיסטיקה?

    אז לטובת הסטטיסטיקה, בדקתי את המתאם (ספירמן) בין המדדים. הוא יוצא 0.3, שזה כן אומר שיש שם קשר (מכונית יקרה יותר תצבור יותר קנסות). ומצד שני, אין תקפות סטטיסטית חזקה (p=0.18). כלומר המסקנה רחוקה מרמת הבטחון שתאפשר לפרסם אותה, נאמר, במאמר מדעי.

    [הערה: עבור וולבו והונדה, שיש להן מעט מכוניות על הכביש באופן יחסי, מספר הקנסות היחסי יצא גדול מאוד והן הושמטו מהגרף לטובת הקריאות.]

    , ,

  • טסטים ודחיינות

    מתי עושים מבחן רישוי לרכב, מה שנקרא ״טסט״? בנתוני משרד התחבורה רשום התאריך שבו בוצע הטסט בפועל לכל רכב. בדקתי אם יש יום בשבוע שבו עושים יותר טסטים מאחרים – אולי יש סיכוי למצוא יום פחות עמוס. והתשובה: זה תלוי. ההתפלגות די אחידה בימות השבוע. ביום שישי יש בערך חצי מהכמות, וזה לא מפתיע כי זה יום עבודה קצר. וביום שבת יש מספר יחסית קטן של טסטים – בערך שישית מיום חול (כן, יש מכוני רישוי שפתוחים בשבת).

    מבחינת החודש בשנה, אז ינואר-פברואר-מרץ הם יותר עמוסים מחודשים אחרים. זה פחות בשליטה של בעל הרכב, כי זה תלוי בעיקר בתאריך עליית הרכב לכביש.

    מה לגבי היום בחודש? הנה ההתפלגות.

    ציפיתי שהתפלגות תהיה אחידה הרבה יותר, מכיוון שמדובר במספרים מאוד גדולים. היום הכי נפוץ הוא ה-13 בחודש, ואפשר לראות עליה מסוימת בתאריכים 1-2-3 בתחילת החודש. יכול להיות שגם ה-31 יגיע למספרים גבוהים אם ננרמל אותו במספר החודשים שיש בהם 31 ימים. משהו קורה פה וזה מצדיק בדיקה יותר מעמיקה.

    אולי התאריכים הנפוצים הם התאריכים שבהם נגמר תוקף הרשיון? בנתוני משרד התחבורה יש גם את תאריך התפוגה, כלומר מתי צריך יהיה לעשות את הטסט. מדובר בתאריך עתידי (שנה או יותר קדימה), אבל מנסיוני האישי, התאריך לא משתנה משנה לשנה. כלומר אם תאריך התפוגה הוא, לדוגמה, 12 ביוני, כך הוא ישאר לאורך כל חיי הרכב. אז איך נראית התפלגות תאריכי התפוגה? כך:

    זה ממש לא דומה להתפלגות שראינו קודם. כאן יש עליה מובהקת בימים 27-29 בחודש. ננסה לבדוק יותר לעומק. לכל רכב יש שני תאריכים (יום בחודש):

    1. יום התפוגה, כלומר מתי צריך לעשות טסט
    2. היום שבו נעשה הטסט בפועל

    יש לכל אחד 31 אפשרויות. ולצמד המספרים ביחד יש 31×31, או 961 אפשרויות. כל רכב על הכביש נמצא באחת האפשרויות האלו. נספור כמה פעמים רואים כל אפשרות. את התוצאה נמחיש במפת חום. וזה נראה כך:

    הצבעים החמים מייצגים ערכים גבוהים. וההתנהגות הנפוצה היא לאורך האלכסון, אבל כשמסתכלים מקרוב רואים שזה לא בדיוק האלכסון, אלא משבצת אחת מתחתיו. כלומר אם יום התפוגה הוא ה-12 בחודש, אז רוב האנשים יגשו לטסט ב-13 בחודש. דחיינות עד הסוף.

    בפינה השמאלית העליונה גם אפשר לראות את הראשון בחודש, שמקבל את דחייני ה-31, כמו גם מה-30 ומה-28.

    למה אנשים מתנהגים ככה? אני אישית לא מבין – את הטסט אפשר לעשות ברגע שמשלמים את האגרה, כלומר 3-4 שבועות לפני המועד, אם רוצים. אני בדרך-כלל מבצע גם טיפול לרכב באותו יום, והתזמון הוא לפי היום שמתאים לי ולמוסך, וזה יוצא כשבוע לפני המועד. יש איזה יתרון בביצוע הטסט לאחר המועד שאני מפספס פה?

    , ,

  • לחשוב מחוץ לתיבה

    ביום 30.5.2023 כתב מיכאל רוכוורגר בדה-מרקר על מרווחי האשראי של הבנקים. לכתבה מצורף הגרף הבא:


    הוא מראה את מרווחי האשראי לאורך תקופה, בחמש קטגוריות שונות. את ציר הזמן מקודד הצבע, ואת הנתון (מרווח האשראי) מתארות תיבות (או עמודות). אני לא חושב שזו המחשה טובה. למה?

    • כדי למצוא את השנה של כל תיבה, העין צריכה לנדוד אל המקרא ולהתאים את הצבע.
    • הצבעים מושכים את העין, אבל הם לא מקודדים קטגוריות, כמקובל, אלא מספר (השנה). ולמרות שלמשתנה השנה יש כאן רק ארבעה ערכים שונים (2019-2022), המשמעות שלו היא רציפה (זמן) הרבה יותר מאשר קטגורית.
    • יש פה חזרתיות גדולה מאוד: כל שנה מופיעה בכל אחד ממקבצי העמודות.
    • השימוש בעמודות פחות מתאים לתאר נתון שמשתנה בתלות במשתנה אחר. במקרים כאלה, מה שמתאים יותר למשימה זה תרשים קו.

    איך נוכל לשפר אותו? נתחיל בתיבות ונהפוך אותן לקוים. זה יראה משהו כמו זה:


    הקוים טובים יותר לתאר את המגמה, וזה טוב מכיוון שמגמת הירידה היא נושא חשוב בכתבה. אבל עדיין נשארנו עם צבעים. וזה לא רק מסיח את הדעת, אלא גם יכול להיות בעייתי לעוורי צבעים (ואפילו להכניס אותנו לבעיות מבחינת תקינה של נגישות האתר). הנה הצעה להורדת כל הצבעים:

    יותר משעמם, אולי, אבל יותר אינפורמטיבי. וגם יש פחות צורך בתנועה של העין אל המקרא ובחזרה. ומה לגבי החזרתיות? עדיין יש לנו חזרה על השנים.

    את זה ניתן לתקן אם מציירים את כל הקוים על אותה מערכת צירים. באופן כללי, יש פה סיכון – אם הקוים חוצים זה את זה יכול להווצר ספגטי (של קוים ישרים – כלומר ספגטי לא מבושל). אבל במקרה של הנתונים האלה, זה מסתדר ממש טוב:

    לציור הזה החזרתי את הצבעים. אפשר לוותר עליהם, אם בוחרים צורות שונות לנקודות המודגשות (למשל, איקסים/ריבועים/משולשים). אבל פה נראה לי שצבע הוא הרע במיעוטו.

    , , ,

  • עבודות שקופות וללא מקרא

    בתאריך 24.5.2023 כתבה יעל דראל בדה-מרקר על ״עבודות שקופות״ – עבודות במשק הבית ובטיפול בילדים שלא משולם עליהן שכר כספי. התיזה של הכתבה היא שעיקר הנטל של העבודות השקופות הוא על הנשים.

    אחד הגרפים בכתב מציג את הערך הכספי של שעות העבודה השקופות, הנה הוא:

    לכאורה הגרף די ברור – נשים לעומת גברים, שעות עבודה מימין, ושווי כספי של אותן שעות משמאל. אבל מה אומרות התיבות המקווקוות בצד שמאל? לא ברור. דבר כזה חייב להיות מצוין במקרא של הגרף (היכן שכתוב ״נשים/גברים״).

    חיפשתי בכל הכתבה את הפירוש של הקוים המסתוריים, ואם זה כתוב שם אז פספסתי. את התשובה מצאתי במאמר אחר של דה-מרקר, מאוגוסט 2022. שם גם מופיעה גירסה זהה של אותו הגרף. מסתבר שההבדל הוא בין גבול תחתון לשכר לשעת עבודה (ע״פ שכר מינימום של 29 ש״ח לשעה) ובין הגבול העליון של 50 ש״ח לשעה. אז עכשיו אנחנו יודעים. חבל שהמידע הזה לא עבר לכתבה החדשה, ובפרט הושמט מהמקרא של הגרף.

    נ.ב: הנתון של הרף התחתון הוא 5233 ש״ח לפי 29 ש״ח לשעה. כלומר כ-180 שעות חודשיות. אם בכל יום מושקעות 5.5 שעות, הרי שחודש ממוצע הוא בן 32.8 ימים. שגיאת עיגול?

    ,
    ,

  • בעלויות רכב

    איזה רכב מחליף ״ידיים״ הכי מהר? ואיזה דגם הוא שיאן הקילומטרז׳? צלילה נוספת לנתונים של משרד התחבורה.

    הנתונים מכילים את הקילומטרז׳ של כל מכונית בטסט האחרון, וגם את התאריך שלו. אפשר לחשב את מספר הימים שהרכב בילה על הכביש- מתאריך העליה על הכביש ועד תאריך הטסט. משם אנחנו גוזרים את הקילומטרז׳ הממוצע ליום, לכל כלי רכב. את התוצאות קיבצנו לפי דגמים, והשיאנים הם:

    1. רנו פלואנס עם 83 ק״מ ליום ממוצע (כולל שבתות וחגים)
    2. רנו מגאן גראנד קופה, 77 ק״מ ליום
    3. רנו קנגו, 74 ק״מ ליום
    4. סקודה ראפיד, אוקטביה, וטויטה אוריס ופריוס, כולן עם מעל 66 ק״מ ליום ממוצע

    יש פה כמה דגמי מוניות, באופן לא מפתיע. וגם כמה כלים היברידיים, חסכוניים בדלק. רק הגיוני שמי שנוהג הרבה ישתדל לקנות דגם חסכוני.

    כידוע, רכב חדש שעולה על הכביש פטור מטסט למספר שנים,. לכן הם לא לא מיוצגים בנתונים למעלה. לדוגמה, הכלים החשמליים שנעשו פופולריים החל מ-2021 בכלל לא נכנסו לשקלול. כדי לנטרל את ההשפעה הזאת, מעתה והלאה נגביל את הנתונים לשנתון רכב 2019, שכבר עבר טסט אחד לפחות.

    בבדיקה לפי סוג הדלק, רכבי הדיזל מכלים יותר קילומטרים ליום ממוצע על הכביש, כמו שרואים בגרף הכינור למטה. הנקודות הלבנות הן הממוצעים. עיקר ההתפלגות של רכבי בנזין היא סביב 40 ק״מ ליום, ואילו רכבי הדיזל מתפרסים בצורה אחידה יותר בטווח של 60-80 ק״מ ליום. לגבי הרכבים החשמליים, בשנת 2019 עדיין היו מעט מאוד כאלה אז יהיה פזיז לגזור מסקנות. להרחבה, אני ממליץ על הכתבה של דניאל שמיל (שהניתוח הזה מופיע בה גם כן).

    מכיוון שהעברות בעלות גם הן מתועדות, אפשר לראות כמה בעלים שונים היו לכל לוחית רישוי. ואת נתון הקילומטרז׳ נחלק במספר ה״ידיים״, כדי לקבל את ממוצע הק״מ לכל יד. אל ראש הרשימה מגיעות דאצי׳ה, רנו, וסקודה, עם מעל 43 אלף ק״מ ל״יד״ ממוצעת. היצרנים של המכוניות שנוסעות הכי מעט לפני שהן מחליפות בעלות הם:

    1. ב.מ.וו, כ-18.4 אלף ק״מ לכל יד
    2. מרצדס, 19.3 אלף ק״מ
    3. קאדילק, 20.6 אלף ק״מ

    אם נחשב את אותו נתון (קילומטרז׳ ל״יד״ ממוצעת) לפי דגמים (לא לפי יצרנים), אז השיאנים הם רנו קנגו, דאצ׳יה דאסטר, קיה סיד וטויוטה קורולה היברידית.

    הדגמים עם הכי מעט קילומטר לכל יד הם מזדה 2, יונדאי טוסון, מיצובישי ספייס סטאר, שברולט ספארק, ויונדאי i10. למעט הטוסון, אלו רכבי עיר קטנים ומתאימים לשמש כרכב שני למשפחה.

    ונעבור לנתוני סחירות: מספר הידיים הממוצעות לרכב, לפי יצרן. התחלופה הגבוהה ביותר נרשמת ברכבי מרצדס וב.מ.וו (2.8 ידיים), ואופל (2.3 ידיים). להזכיר, מדובר ברכבים משנתון 2019. הקונים הנאמנים ביותר הם של רכבי דאצ׳יה (1.6 ידיים) ופולקסווגן (1.5 ידיים).

    אפשר לבדוק גם את הקשר בין צבע הרכב לשימוש בו ולסחירות. מבחינת העברות הבעלות לפי צבע הרכב, הקונים של רכב בצבע שחור ממהרים ביותר למכור אותו (2.1 ידיים בממוצע, לרכב משנתון 2019). הנאמנים ביותר הם בעלי רכב בצבע ירוק – 1.6 ידיים בממוצע. את הקילומטרז׳ הגבוה ביותר רושמים כלים בצבע חום – 76 אלף ק״מ מ-2019 ועד היום. ואת הנסועה הנמוכה משיגות שוב המכוניות הירוקות, עם כ-45 אלף ק״מ באותה תקופה.

    ,
    , , ,

  • צבעי רכב

    אוטו צהוב! למי שלא מכיר, חוקי משחק הילדים הם שהראשון שמבחין באוטו צהוב נותן כאפה לאחיו המעצבן שיושב לידו. וכמה רכבים צהובים יש סביבנו? התשובה היא בערך 0.2%. (כל הנתונים הם באדיבות משרד התחבורה, וכוללים כלי רכב עד משקל 3.5 טון, כלומר לא אוטובוסים ולא משאיות).

    זוכרים את המכוניות הירוקות של שנות ה-90? הכוונה לא לאוטובוסים, אלא למה שנקרא אז פרייבט. למה לא רואים אותן יותר? ומה עם כחולות? עדיין יש? התפלגות צבעי המכוניות בישראל לפי שנים נתונה כאן:

    די ברור שעם הזמן, הצבעים נהיים משעממים יותר: הירוקים והצהובים כמעט ונכחדו. יש הרבה פחות כחולים, והצבעים השולטים הם מה שנקרא grayscale: לבן, אפור, שחור וכסף. מדובר במגמה עולמית. אולי אנשים חוששים שרכב בצבע בולט יאבד ערך כיד שניה. ויש גם ממצאים שמראים שמכוניות לבנות מעורבות פחות בתאונות דרכים, אם כי מדובר באפקט חלש, ביחס לשאר הגורמים לתאונות.

    מה לגבי צבע מטאלי? צבעי רכב שמכילים את המילה מטאלי (או מטלי) הפכו לאופנתיים בתחילת שנות ה-2000, הגיעו לשיא ב-2012, ירדו ומאז 2016 הם יציבים סביב 17% מהכלים שנמצאים על הכביש. כך זה נראה בגרף:

    בכבישי ישראל יש השפעה חזקה של שוק הליסינג. איך נראים הצבעים שם? להלן ההתפלגות בקרב מכוניות שלא נמכרו לקונה פרטי (כלומר ליסינג והשכרה):

    באופן כללי המצב גם שם דומה – לבן, אפור, ושחור בעיקר. ומה עם הבשורה החשמלית? להלן המצב בקרב מכוניות חשמליות:

    יש קצת יותר ייצוג לגווני הכחול והתכלת, אבל לא בהרבה. לא מכאן תבוא הישועה הססגונית.

    מי היצרן הכי משעמם? אפשר להגדיר מתמטית את רמת ההפתעה של התפלגות – זה נקרא אנטרופיה. היצרן עם האנטרופיה הקטנה ביותר בישראל, כלומר עם הצבעים האחידים ביותר, הוא Geely הסיני. כ-60% מהמכוניות שלו על כבישי ישראל לבנות, והשאר אפורות או כחולות בהסתברות די שווה. ובצד השני של הטבלה, היצרן עם האנטרופיה הגבוהה ביותר של הצבעים הוא סוזוקי, עם ההתפלגות המרהיבה הזאת:

    ,
    , , ,

  • ספקולנטים ברכב חשמלי?

    מכוניות חשמליות עולות בפופולריות שלהן בקצב מרשים. באפריל, כמעט כל מכונית שישית שעלתה על הכביש בישראל היתה חשמלית. מה יקרה כאשר הן יגיעו לשוק המשומשות? ואולי הן בשוק כבר עכשיו?

    חיפוש זריז באתרי יד שניה, מראה שיש היצע גדול של רכבים חשמליים עם קילומטרז׳ מאוד נמוך (מתחת 10,000 ק״מ ולא פעם גם מתחת 5000). כמובן, יש כאלה גם במכוניות בנזין, אבל מה היקף התופעה? צללתי לנתוני משרד התחבורה (שוב) כדי לבדוק.

    לגבי נתח השוק, הנה הוא כגרף:

    עד מרץ 2021, מכירות החשמליות (וההיברידיות) היו אפסיות. ואז התחילה עליה מתמדת, עד שכרגע 23% מהמכירות ללקוחות פרטיים הן של רכב חשמלי. אם מסתכלים על מכירות כולל חברות השכרה וליסינג, השיעור הוא 17% לחשמלי. העליה היא על חשבון רכבי הבנזין, בעוד ההיברידיים ומנועי הדיזל נשארים ללא שינוי משמעותי. יש גם שיאים נקודתיים בחודשי דצמבר שאין לי הסבר עבורם – השערות יתקבלו בברכה.

    כמה מהר המכונית יוצאת לשוק המשומשות? בנתונים של משרד התחבורה אפשר לראות תאריכי העברת בעלות, וגזרתי מהם את הגרף הבא:

    הגרף סופר רק מכוניות שנמכרו ללקוחות פרטיים ועלו על הכביש החל מ-2020. לכל סוג דלק, הגרף מציין את המספר היחסי של הרכבים שנמכרו, בנפרד למכירה שארעה עד שנה מעליית הרכב על הכביש, ובנפרד למכירה מאוחרת יותר. העמודה ״מקורי״ מציינת את המכוניות ללא רישומי העברת בעלות (כלומר נשארו בידי הקונה המקורי). המסקנה הראשונה היא שרכב חשמלי מחזיק יותר זמן בידי הקונה המקורי: 91% מכלי הרכב החשמליים לעומת 87% ברכב בנזין.

    אבל אם מסתכלים על היחס בין המכירות של רכב כמעט חדש (עד שנה) למכירות של רכב ותיק יותר, (גודל התיבה הירוקה לעומת האדומה) מסתמן הבדל בכיוון ההפוך: מבין הרכבים שנמכרים, החשמליים נוטים יותר להמכר מוקדם. בואו ננסה לחדד את ההבדל הזה.

    לכל מכירת רכב, נסמן את המועד שלה (כמשך הזמן שעבר מעליית הרכב לכביש). המועד הוא מספר חיובי כלשהו של חודשים. אם נשאל ״כמה מהמכוניות נמכרו תוך פחות מעשרים שנה״?, אז התשובה תהיה 100%. אם נשאל ״כמה מהמכוניות נמכרו תוך חודש״? אז התשובה תהיה אחוז נמוך כלשהו. הגרף כאן מראה את התשובה לשאלה, עבור כל מספר של חודשים (בציר ה-X). כלומר הנקודה עבור X חודשים אומרת את שיעור המכוניות שנמכרו לאחר X חודשים או פחות. הגרף הזה לא יכול לרדת (כי כל חודש מכיל את הקודמים לו), מתחיל ב-0 ומסתיים ב-100%. זה נקרא פונקצית התפלגות מצטברת ובאנגלית CDF. והנה הגרף:

    כמו שרואים, הקו הירוק (חשמל) עולה מהר יותר והוא מעל הקו הכחול (בנזין). מה שזה אומר, שהמכוניות החשמליות שיוצאות לשוק, יוצאות מוקדם יותר מאשר מכוניות הבנזין שנמכרות.

    אני רוצה להדגיש פה נקודה: ההתפלגות המצטברת בגרף למעלה היא רק מתוך המכוניות שנמכרו. המכוניות שנשארו בידי הקונה המקורי בכלל לא מופיעות בגרף. אם רוצים, אפשר לדמיין אותן בצד ימין, מאוד מאוד רחוק בעתיד. המכוניות החשמליות, הן כרגע נשארות בידי הקונה המקורי יותר מאשר מכוניות הבנזין. זה צפוי מכיוון שרובן די חדשות (כזכור, לפני אפריל 2021 כמעט ולא היו כאלה בישראל). מה שהגרף מראה זה את תזמון המכירה, בתנאי שהרכב אכן נמכר. אפשר אולי להסביר את זה בתרשים זרימה. או שני תרשימים – אחד לחשמל ואחד לבנזין:

    וזה אומר שבמידה והרכב יוצא למכירה, אז רכב חשמלי יוצא מהר יותר. זה מסביר את התצפית שיש הרבה מכוניות חשמליות עם מעט קילומטרים ביד 2. למה בדיוק זה קורה – זו כבר שאלה אחרת.

    ,
    , ,

  • נומרולוגיה בלוחיות רישוי

    לוחיות רישוי בישראל הן בנות 7 או 8 ספרות. לכולם ברור שהמספרים עליהם הם לא אקראיים. אבל עד כמה? איך זה, למשל, שמתוך כמעט 4 מיליון המספרים שעל הכביש, רק 47 אחוז הם זוגיים? צללתי שוב אל קובץ נתוני משרד התחבורה.

    להלן, התפלגות הספרות בכל מיקום של המספר. נתחיל במספרים בני 8 ספרות, שמונפקים החל מיולי 2017 (מספרים בני 7 ספרות מתוארים בהמשך). יש פה 8 היסטוגרמות, החל מהספרה השמאלית ביותר (מיקום 0), ועד לימנית ביותר (מיקום 7).

    מה אנחנו רואים? הספרה הראשונה אינה 0, שזה די ברור, וגם הערך 9 עבורה מאוד נדיר. רוב המכוניות האלה עלו על הכביש בשנים 2015-2018, עם נוכחות מכובדת של דגמי סקודה אוקטביה ורנו פלואנס.

    שתי הספרות האחרונות הן אך ורק מתוך הצירופים: 01, 02, 03. ויקיפידיה מלמדת אותנו שאלו ספרות שמייצגות סדרה כללית לכל הארץ, וכשתתמלא מכסת המכוניות מסדרה 03 תתחיל סדרה 04, וכן הלאה. נכון לעכשיו, סדרות 01 ו-02 די דומות בשכיחות, אבל סדרה 03 מטה את הכף לטובת המספרים האי-זוגיים.

    לגבי מספרים בני 7 ספרות, ההתפלגות היא כך:

    גם כאן אין 0 בספרה הראשונה (ברור). ובספרה הלפני אחרונה יש תבנית מרעננת (מה שקוראים ״אנטרופיה גבוהה״). הספרות הנפוצות שם הן 3, 5 ,6, ו-7. הספרות הנדירות הן 9 (בלי מופעים בכלל) וגם 4, שממנה יש מופע אחד בדיוק. מדובר באיסוזו פיק-אפ 2017 עם מספר רישוי 1272040, ונכון לעכשיו הוא ללא טסט בתוקף, כך שקטן הסיכוי שתראו אותו על הכביש. מעניין יהיה לשמוע את הסיפור שמאחורי הנפקת המספר הזה.

    ,
    , ,